<h1>תמים דעים להראב"ד סימן קע"א</h1>
<h2>דף קלד:</h2>
פסק על המילה במסכת שבת בפרק ר"א דמילה כתב הרב ר' אברהם בר יצחק ז"ל אב ב"ד. הלכה כר' אלעזר בן עזריה ביום הג' שחל להיות בשבת. וכ"ש ראשון שמרחיצין אותו כדרכן בין לפני המילה בין לאחר המילה בין בחמין שהוחמו מע"ש בין בחמין שהוחמו בשבת בין הרחצת מילה בין הרחצת כל גופו. והאי בין בחמין שהוחמו בשבת ובין בחמין שהוחמו בע"ש אלאחר מילה קאי. דאי אמהיל ואשתפיך חמימיה עבדינן ליה בשבתא משום סכנה אבל אי אשתפיך מקמי מילה לא עבדינן בשבתא מההיא מעשה דערובין [ס"ז ע"ב] דההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה הוא שרי בחצר שאינה מעורבת. והיינו דאמרינן (פסחים ס"ט.) בפסח שני אלא אמר [רבא] הכל אצל מילה חולין הן ול"ש בריא ול"ש חולה אין מחמין לו חמין להשקותו ולהברותו דהא לא חזי(נן) (קל"א) ואפי' לר' אליעזר דאמר מכשירי מילה דוחין את השבת מודה הוא דאין כורתין עצים לעשות פחמין היכא דלא הוחמו חמין מע"ש שנרחיצנו בו. ולזה הדעת אפי' מילה עצמה לא דחיא שבת אם לא רחצוהו בחמין שהוחמו לו מע"ש. כל זה הענין נתברר לנו ע"י הרב ר' שמואל בר משה ז"ל שהראה לנו פנים מדברי הרב ר' שלמה ז"ל במסכת פסח שני ומהלכות גדולות. ואי [לא] א[יי]תי אזמל מע"ש לא שרי למימר לע"א לאתויי דרך רשות הרבים אבל בחצר שאינה מעורבת אמרנ' ליה לע"א דלית[י]ה. ובעל ההלכות היה מתיר אפי' דרך רשות הרבים ע"י ע"א והגאון ר' יצחק ז"ל דחה את דבריו. וכתב הרב ר' יהודה ז"ל ונולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית אבל אין מחללין עליו את השבת. והלכה כרבה דספק מילה הוא ואין מחללין עליו את השבת. והכי שדר רבי' האי גאון ז"ל לרבנן קמאי [במתיבתא] (במסכתא) הכי אסכימו שם להטיף ממנו דם ברית אלא מיהו בנחת וצריכא מלתא למבדקה יפה יפה בידים ובמראית העין ולא בפרזלא דלא (להעתיק) [לעיין] ליה. ואין מברכין על המילה אלא א"כ נראית לו ערלה כבושה ורואים ונזהרים היאך מלין אותו אם נראית לו ערלה וממתינים לו הרבה ואין חוששין (ליצמתי) [לשמיני] שלא יביאהו לידי סכנה. וכתב בעל הלכות גדולות ז"ל וגר שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית. ועד דמתפח לא מטבילינן ליה. וכד טביל צריך למטבל בהדי תלתא ואמרו ליה כי היכי דאמרו ליה מעיקרא וגז ליה מן מזייה ושקליה ליה מן טופריה דידיה ודכרעיה. וישראל מומר ויש לו אשה ישראלית ונולד לו בן בשבת מותר למולו בשבת מ"ט זרעו של אברהם אבינו ותולעת של יעקב אפשר שתוהא על הראשונות ועוזב את בנו בדת יהודית ולא עוד אלא שהרי אמו ישראלית היא ואפשר שילך זה אחריה ואין אנו (מחי) [מחזיקין] אותו שילך לתרבות רעה לפיכך אין כח לאסור מילתו בשבת עכ"ל הרב ראב"י ז"ל. וכתב בה"ג ז"ל ואלו ינוקא מקמיה דנמהליה אתיליד ביה נגעא בערלתיה דכד מהלינן ליה אפסיק נגעיה כו' עד סוף הענין וחלצתו חמה נותנין לו כל ז' להברותו. ודוקא בחלצתו חמה (קל"ז.) הוא דבעינן ז' ימים להברותו אבל בדבר אחר כגון הא דר' נתן (קל"ד.) שהלך לכרכי הים וכו' שמלה בנה ביום ראשון כו' אין נותנין לו ז' אחר שיתרפא אלא מלין אותו מיד כשיתרפא מאותו צער כי לא הוזכר ז' אלא למי שחלצתו חמה וכן כתב הרב ראבי' ז"ל והביא ראיה מדאמרינן בפרק [הערל יבמות ע"א ע"ב] (ההוא) כגון דהוה כאיב ליה עיניה לינוקא (ואתניס) [ואיתפח] ביני ביני. ועוד כ' הרב ז"ל. וכתב גאון ז"ל והיכא דמית ינוקא דלא הוי תמניא משום דלא תיעול ערלתיה עמיה נהוגי גבן דמהלי ליה בבית הקברות להסיר חרפתו ממנו. והאי דכתב גאון מנהגא הוא ולא ידעינן ליה עיקר. מיהו כל מנהגא דלית ביה איסורא שפיר דמי למעבדיה וכ"ש האי דמתחזי שפיר דלא תיעול ערלתיה עמיה. וברכה אזלא קודם המילה. ואתתא דידעא לממהל שריא לממהל. ע"כ כתב הר"ב ר' אברהם אב ב"ד ז"ל.
